לאחר כמה צעדים ראשונים בכניסתנו לעולם ההגות הקבלית, מתבקשת שאלה אם הבורא כל כך שלם – מדוע הוא ברא עולם כל כך בלתי שלם?! מדוע לא ידע עולמנו אפילו דור אחד בלי שפיכות דמים, עוני, מגפות, אסונות-טבע, וכד' וכד' וכדין היתכן כי מהורה כל-כך מושלם ייצא צאצא כל-כך פגום? או, בלשון חכמי הקבלה – מפועל השלם תצאנה פעולות שלימות ומדרך הטוב להיטיב.
בטרם נענה על השאלה, עלינו לזכור: השכל האנושי אינו מסוגל לתפוס במאומה את העל-שכל האלוקי, כדברי הרמב"ם, אצל הבורא ית' "היודע, הידוע והמדע – חד הם". ברור כי אף אדם בעולם לא מסוגל אפילו להתקרב לרמה כזאת של תפיסה. לכן כל ההסברים שניתנים לנו בספרי הקבלה על האלוקות מסייגים בכך שהם ניתנים במושגים יחסיים ומוגבלים המתאימים לשכל האנושי, בלא יומרה לתאר את המוחלט האלוקי כפי שה
וא, אלא "לסבר את האוזן". מכאן, שעלינו לוותר מראש על השאיפה להבין את האלוקות כפי שהיא, ולא להשלות עצמנו שאחרי שקראנו ולמדנו קטע זה או אחר של הסבר קבלי על רמה רוחנית כל-כך גבוהה, כבר יש לנו ידיעה בעצמות הבורא.
באשר לגוף השאלה – הרי ברוח דומה שאל אחד מגדולי המקובלים של המאה, רבי יהודה לייב הלוי אשלג, המכונה "בעל הסולם". בתשובה הוא הביא משל: נתאר לעצמנו עץ פרי, שפירותיו יפים למראה וטעימים לחיך. אולם אם נטעם את פירותיו טרם בישולם, תהיה תגובתנו אחת: גועל נפש. בכדי לעמוד על טיבו האמיתי של הפרי, נצטרך להיעזר בסבלנו ולחכות עד גמר בישולו, או-אז, נזכה לראות את תפארת יופיו, להריח את נועם ניחוחו ולהנות מטעמו המשובח.
העולם, כפי שאנו רואים אותו כיום, הוא פרי בלתי-בשל. את מה שהבורא ברא באמת במחשבתו המושלמת, שהיא – אך להיטיב לנבראיו, נזכה לראות רק בגמר תיקון העולם, דבר שבעולמנו הגשמי לוקח זמן. מצד הבורא אין מימד הזמן, כמו שאין גם שום מגבלות ופארמטרים אחרים,בורא העולם היה הווה ויהיה, וממילא העתיד כבר היה, כך שהוא ברא את העולם על מלוא תיקונו ומושלם . מה שאנו, מצידנו, רואים – הוא תהליך מתמשך של אלפי שנים, שבמרוצתם האנושות מתקדמת יותר ויותר בדרכה אל השלמות המיוחלת.
אולם כאן צומחת קושיה נוספת – אם עצם מטרת הבריאה היתה להמציא כלי, רצון לקבל, בשיעור כל-כך עצום עד שישתוקק למלוא כל השפע שהבורא ית' חשב להעניק לעולם, מה מונע מהכלי הזה לממש את רצונו מיד, ומדוע הדבר חייב להימשך כל-כך הרבה זמן?
בכדי להשיב, אנו מוכרחים להשתמש במושג קבלי חשוב, המתאר את הבעיה היסודית של הכלי – שינוי צורה לעומת הבורא. שינוי הצורה הזה יוצר מיד עם קבלת השפע מצב המכונה בספרי הקבלה (במונח הארמי) "נהמא דכסופא" (לחם-בזיון). הבורא מעניק, בדרכו, שפע אדיר ללא הפסק, אולם המקבל, שהוא במידה ההפוכה ממידתו של בורא העולם כי הנברא שהוא הרצון לקבל לעומת הבורא שכולו רצון להשפיע, דבר המרחיק אותו מיד הבורא. ההרחקה הזאת נעוצה בשוני קוטבי בין הרצון לתת האלוקי לבין רצון קיצוני לקבל, של הכלי. כאן חייבים אנו להזכיר כלל בל-יעבור הנוהג בעולמות הרוחניים: המרחק (או הקרבה) הרוחני נקבע על ידי השתוות צורה או שינוי-צורה של הישויות. לצורך המחשה, נתאר לעצמנו שני אנשים היושבים זה לצד זה באוטובוס: פרופסור מלומד ופועל נקיון. מבחינה גשמית – קרובים הם איש לרעהו עד כדי נגיעה פיסית. אולם מבחינה רוחנית, יש להניח שהאחד רחוק מהשני כרחוק המזרח ממערב, עקב שוני גדול בתפיסת המציאות, ידע, השקפת עולם, שאיפות וכד'.
הריחוק המוחלט בין רצון לתת אינסופי לבין רצון לקבל אינסופי, גורם לכלי הנברא לקבל על עצמו "צימצום". משמעות המונח – ויתור על כל השפע המגיע כמתנת חינם מאת הבורא. ולמעשה צמצם הנברא את הרצון לקבל שלו. המטרה של הצימצום ושל התהליכים הרוחניים הבאים אחריו – להשיג את השפע בזכות ולא בחסד, היינו – על ידי פעילות יזומה מצד הכלי, המכוונת לשנות את טבעו ולהפכו מ"רצון לקבל לעצמו" ל"רצון לקבל על מנת לתת". הנברא צמצם את עצמו, הנחשב לקישוט כי בצד זה שינה באופן משמעותי את צורת התנהגותו. עד כדי כך, ויתר הנברא על קבלת אור מלא, מקסימלי ונשאר במצב חלל פנוי וריקן עבור, שנוי מצבו – מלאכול לחם בזיון למצב שיאכל בזכות וביושר. בהסתכלות מעמיקה יותר, ויתר הנברא על אורו עקב שנוי הצורה ואכן המצב הכריח אותו לשנות את הרצון לקבל, ולקבל בתנאי שקיים השתוות הצורה – זה אכן נקרא קישוט.
לפי התכנית האלוקית, עם ישראל חייב להיות החלוץ שלפני מחנה האנושות, בכך שייצור חברה המושטטת על נורמות שמאחוריהן – הרצון לקבל ע"מ לתת. הדבר מוצא את ביטויו התמציתי כמצוות "ואהבת לרעך כמוך". כשאדם ער לצרכיו של הזולת במידה שווה כמו לצרכיו של עצמו, הוא מפסיק להיות אגואיסט-אינטרסנט, ואת מקום החיים למען הגוף מתחילים לתפוס החיים למען הנשמה – אותה הנשמה שתכונתה היסודית היא הרצון לתת, להיטיב עם העולם, בדומה לד' ית' ממנו נחצבה. להגיע למצב כזה, פירושו – לנצח את טבע הגוף, שהוא כולו אך לקבל לעצמו. כיצד ניתן לעשות את הדבר?
התורה, על כל תרי"ג מצוותיה, נועדה להיות הדרך להשתלט על היצר האנוכי של האדם ולשנות באופן קוטבי את גישתו לחיים. יהודי ההולך בדרך התורה, כשכל היום שלו – מהרגע שהוא קם בבוקר עד שכבו לישון – מלא בעשיית מצוות בפועל ובהגות בתורה ובפירושיה הרבים לאינספור, בהכרח משתנה עם הזמן. הוא מחנך את עצמו, בין אם הוא מרגיש בכך, בין אם לאו, להגשים בפועל את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", ומאידך מחוייב הוא לפרוש בכל דרכיו ומעשיו מהאגוצנטריות, ועימה – מהאגואיזם. הוא לומד להתרגל למחשבה שהאדם איננו חפשי לעשות מה שהוא רוצה, אלא מה שטוב ונחוץ לתיקון העולם.
כמובן, גם בחיי התורה יש דרגות. אין איש משלח את עצמו, שכל יהודי דתי באשר הוא, הגיע לדרגתו של משה רבינו. חיי האדם "עד 120", ניתנו לו כדי שיהיה ברשותו מספיק זמן (וזכרו, הזמן קיים לשם תיקון), כדי לממש את המקסימום שכל אחד מאתנו יכול לעשות לתיקון העולם. לכל אחד מאיתנו ניתנות מדי פעם הזדמנויות להוכיח עמידה במבחני החיים, וכשהאדם נכשל בהזדמנות אחת, דבר שכיח למדי, בדרך כלל חייו לא מסתיימים בזה, אלא הוא צפוי לנסיון נוסף, ואולי, הפעם – יותר קשה. כלשון חז"ל מפורסמת – "אין אדם עומד על דבר הלכה, אלא אם כן נכשל בה".
חכמת הקבלה משמשת גורם מאיץ בתהליך התיקון של האדם והעולם. היא יוצרת מודעות עמוקה יותר למשמעות של כל דבר ודבר ביהדות ומונעת בדרך זו עיסוק בסממנים חיצוניים של הדת בלא לרדת לתוכן של הדברים. כשנפתחים בפני היהודי המאמין העולמות הרוחניים אשר עומדים מאחורי כל פרט קטן ביותר בתורה ובמצוותיה, הם טעמי התורה והמצוות, הוא טועם את הטעם האמיתי של מה שהוא עושה ולומד, ובהכרח משתנה רמת מודעותו לדברים, הזדהותו עם מה שהוא עושה ולומד,ואף אחראיותו למצב העולם.
ידיעת מפתחות החכמה האלוקית כפי שהיא משתקפת בבניין התורה והיהדות כולה, מעלה את היהודי המאמין לדרגה גבוהה הרבה יותר של השתתפות במעשה בריאת העולמות ותיקונם. לגבי בן לעם הנבחר, הרי זה שיא שליחות למען ד', בה תלוי גורלו של העולם כולו. במעשה בראשית נאמר: "אשר ברא אלוקים לעשות". מעשה בראשית תוכנן, אם כן, לכתחילה, כך שיהיה לאדם מה לעשות ע"מ להשלים את מלאכת בריאת העולם, בורא העולם ברא את העולם בצורה מיוחדת ומושלמת והשאיר לנו " עבודה "וכך לזכות ע"י יגיעו – בזכות ולא בחסד – בכל השפע האלוקי. דוגמה קלאסית כפי שמובא במדרש, מצות ברית מילה, שאנו מצווים לתקן את גופנו ובכך להפוך את עצמינו מתוקן יותר בכדי שנוכל להשיג את מלוא קדושת נשמתנו.ולמעשה כל התורה כולה, היגיעה בה וקיום מצוותיה, משלימים אותנו ובעזרת חכמת הקבלה היא נעשית אפקטיבית יותר, מהירה יותר ושלמה יותר