עם ישראל, עם-עולם, זה כארבעת אלפים שנה משמש מקור האור לאנושות בהיותו נושא בקרבו מסר אלוקי, המסר של התורה.
אומות העולם המתקדמות, למרות רגשי השנאה כלפי עמנו והתנכרות לו, (הנובעת בדרך כלל מקנאה) נאלצות להודות, כי כל הבסיס הנורמטיבי והמוסרי לקיום החברה שלהן נובע מתורת ישראל.
היוותה התורה במשך אלפי שנים בסיס ומשענת לעם ישראל עצמו – הן בשבתו בביתו בארץ ישראל, והן בלכתו בדרך בשנות גלות ארוכות; הן בשכבו, כאשר זכה במנוחה ובהנאה מהישגיו והן בקומו להילחם על עתידו. בזכותה הצליח לשרוד ולראות בניצני הגאולה בארצו-הקדושה, דבר שלא עלה בידי אימפריות אדירות מימי קדם.
״ואתם צאני, צאן-מרעיתי, אדם אתם״ - (יחזקאל לד, לא) אומר הנביא לישראל. אכן, לשום עם מלבדנו לא נאמר - ״אדם אתם״, וכל-כך למה? הרי נהיר וברור שגם אומות העולם הם קיבוצי בני-אדם, ואיפה ראינו שהתורה עירערה על כך?
כאן המקום להעיר, כי לא דיברה התורה רק במישור גשמי-ביולוגי. כל מילה בתורה ניתנת לפירוש בעת ובעונה אחת בארבע רמות הבנה: פשט, רמז, דרוש, וסוד. פירוש הפשט מכונה בלשון חכמי ישראל גם בשם ״חיצוניות״, וכן החלקים רמז ודרש לפי שהוא מציע לנו דברים מוחשיים להשגתו של כל אדם, כדוגמת חיצוניותו של כל אחד מאיתנו הנראית לעין כל. ואילו סוד מכונה ״פנימיות״, היינו – המשמעות, התוכן של הדברים, כמו ליבו ונפשו של האדם, אותם הוא לא נחפז לפתוח בפני כל אחד ואחד. אם בפשט הדברים אדם הוא יצור ביולוגי, בעל גוף זקוף וכושר לבטא את עצמו ע״י דיבור – דברים המבדילים אותו משאר החי, הרי במישור הפנימיות הוא נבדל משאר היצורים בכך שיש לו נשמה. הגוף והנשמה יחדיו מהווים את האדם החי על כל תכונותיו המצביעות על התפתחותן העדיפה ועל עליונות על שאר בעלי-חיים. ולמרות שגם בעלי החיים האחרים הם חיות ביולוגית, אין חיותם זו נחשבת לנשמה, משום שבאמצעותה הם אינם מסוגלים להגיע לדרגה גבוהה של הכרה ותודעה, אהבה וקדושה, תפיסה ערכית ומוסרית. אם כן הפנימיות, היא הנשמה, היא – מותר האדם מהבהמה.
באשר לחיי הגוף, הרי הם ניתנים לנו כמתנת-חינם עם היוולדנו, ואין לאדם צורך במאמץ כלשהו על מנת להשיגם. בזה בני-אדם אינם שונים מבעלי החיים, אשר חייהם, כאמור, הם חיים ביולוגיים גרידא. אם לדבר במושגים קבליים, אין צורת האדם ניכרת בנו כל עוד אנו חיים חיי חומר ומספקים את צרכינו הביולוגיים בלבד. אולם גם צרכני הרוחניות שבינינו – כגון חובבי האומנות, הפילוסופיה, אנשים הפעילים למען תנועות פוליטיות וציבוריות למיניהן – לא בהכרח קנו להם ״צורת אדם״. חיי הנשמה דורשים מהאדם לפעול נגד הטבע החומרי הבסיסי שלו, היינו להתנגד לנטיות בהמיות של גופו ולרסן את יצרו. אין זה דבר קל ומהיר כלל וכלל; זוהי דרך חיים אורכה כאורך חיינו. זוהי עבודה קשה של האדם על עצמו, הדורשת ביקורת עצמית מתמדת, משמעת עצמית אדוקה והתעלות על נטיות ביולוגיות וחומריות שנראות לנו כל כך מובנות מאליהן. מעטים, אכן מעטים הם העומדים באתגר ומצליחים לצעוד את דרך החיים הזאת מבלי להיכשל או להישבר. רבים לעומת זאת, משלימים את עצמם שחייהן הם חיי-רוח, כאשר למעשה ה״רוח״ הנושבת בהם – משועבדת לחלוטין לאינטרסים ולנטיות האגואיסטיות של הגוף. רצונות של כאלה להנות משני העולמות; מארוחה דשנה – ומספר טוב; ממכונית מפוארת – וממוסיקה עריבה; מאישה נאה – ומתמונה של צייר גאוני..
אפשרותנו לבחון בין עצם טהור ובין עצם טמא היא ע״י הבחן הרצון בלבד. כי הרצון שבכל מהות מוליד לו צרכים והצרכים מולידים לו מחשבות והשכלות בשיעור כזה, כדי להשיג את הצרכים ההם, אשר הרצון לקבל מחייב אותם. הרצון הוא מולד או ע״י השפעת הסביבה וניתן לשנותו ע״י מורה ומחנך דגול. בשכנוע שכלי וכן באמונתינו בו, משתנה הרצון לפי רצון המחנך. וכשם שרצונות בני אדם שונים איש מרעהו, כל צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם שונים זה מזה. למשל, אותם שהרצון לקבל שלהם מוגבל בתאוות בהמיות בלבד, הרי צרכיהם ומחשבותיהם והשכלתם רק בכדי למלאות הרצון הזה בכל מלואו הבהמי, אע״פ שמשתמשים בשכל ודעת כאדם, אולם אין אפשרות להבדיל ולהרחיק המחשבה מהרצון. ואם הרצון רק בהמי, בדיוק נמרץ תהיה המחשבה להשיג את הרצון והתאווה, להיות השכל משועבד ומשמש לרצון הבהמי. ואותם שהרצון לקבל שלהם מתגבר בעיקר בתאוות אנושיות, כגון כבוד ושליטה על אחרים, שאינם מצויים במין הבהמה, הרי כל עיקר צרכיהם ומחשבותיהם והשכלותיהם רק בכדי למלאות את הרצון לקבל שלהם המתגבר בעיקר לקבל מושכלות בכל מלואו.
ואילו התורה, הבנויה מפנימיות וחיצוניות גם יחד, נתנה לעם ישראל אפשרות לחיות חיי אדם, היינו - התעלות על הבהמיות והחומרנות, הן בגוף והן ברוח, וע״י כך היא השליטה את הפנימיות על החיצוניות. אנו, עם ישראל, הננו היחידים שזכו לתורה כזאת מבין כל אומות העולם. כמעט ואין אומה שלא מנסה לחקות אותנו בדרכנו זו - אם ע״י זיוף המסר התורתי ע״י הנצרות, כאשר תורתנו הקדושה אשר ניתנה לנו בקולות וברקים ( וההסטוריה שמרה על כל ההתרחשויות בזמן מתן תורה - גם למרחקים כפי שמבואר במילים ״וישמע יתרו״) שבויה אצלם כשפחה נחרפת, ומכונה בציניות ״הברית הישנה״ כאילו יכול להתיישן דבר אלקים חיים; ואם ע״י שפע תורות רוחניות מן המזרח, בהן כל שאינו חיקוי זול של היהדות, הינו הבל ועבודת אלילים. על אלה אמרו בלעג חכמי ישראל: ״כקוף בפני אדם״.
כשם שאין נשמה קדושה אצל קוף, למרות שהוא מיטיב לחקות את החיצוניות של האדם, כך אין הזיופים הזולים יכולים לבוא כתחליף למסר האלקי; שכן פרצופם החיצוני דומה, אולי, ליהדות, אך המשמעות הפנימית הפוכה - שליטת הגוף על הרוח, המקנה טעם ותאווה למלא האינטרסים, המהפכים גם הרוחניות לגשמיות.
צורת האדם, כאמור, ברוח ובחומר יחדיו - היא צורה קדושה ונעלה, המבוססת על שליטת הפנימיות על הגוף. אמנם נסתרת ועמוקה הפנימיות הזאת, אך היא-היא מקור החיים, מקור מים חיים אשר לא יכזבו מימיו. בזה המשותף אצל האדם מישראל והתורה – חומר הנשלט ע"י רוח. התנאי לשלמות הוא השתתפות שני היסודות הללו בתהליך זיכוכו העצמי של האדם. אם תחסר הרוחניות, יהפכו חיי אדם לחיי בהמה, אם תסתלק החיצוניות – תחזור הנשמה לבוראה, כי משם לוקחה, ותאבד את האפשרות לביטוי כלשהו בעולם הזה.
אולם הפנימיות עצמה כוללת, כמסתבר, כמה דרגות. אם לדבר על האדם – יש בו כמה דרגות היות רוחנית: נפש, הנמוכה ביותר, רוח, נשמה, חיה ויחידה, הנעלה ביותר. כך גם בתורה ישנן דרגות על גבי דרגות של הבנה והעמקת-חקר; הדרגה הגבוהה ביותר של התורה היא דרגת הסוד (פנימיות התורה). זוהי תורת הקבלה, נשמת התורה ברמת העמקות העליונה ביותר.
כאן נסגר, אם כן, המעגל. ה"אדם", עם ישראל, החי את חייו הן בדרגה גשמית-ביולוגית והן במישור העמקות הרוחנית, ולא עוד, אלא מצווה להשליט את העמקות הזאת על החיצוניות, עושה זאת בהתאם מושלם עם המודל של התורה, הבנויה מאותם הרובדים – הגשמי-הילכתי והמופשט-נשמתי. לפי מודל זה, חכמת הקבלה היא האמצעי לעורר באדם מישראל את הרובד העמוק והקדוש ביותר של חיי נשמתו. בכך באה על שלמותה הסופית "צורת האדם", וניכר לעין כל בשלמות עליונותו של האדם על כל שאר בעלי החיים.
אכן ענין הגאולה וביאת המשיח, היא תכלית הגובה של שלימות ההשגה והדעת כמו"ש ולא ילמדו עוד איש את רעהו לדעת את ד', כי כולם ידעו אותי מגדלם ועד קטנם וכו' (ירמיהו לא, לג) ולא עוד אלא שעם שלימות הדעת נשלמים גם הגופות כמ"ש (ישעי' ס"ה) כי מלאה הארץ דעה את ד' וכו' וכמו"ש וינהרו אל ד' ואל טובו וכו' והתגברות הדעת היא ענין התפשטות מלכות המשיח אל כל האומות וכל זה מנוגד אצל המון גסי החומר שלהיות דמיונם דבוק בשלימות כח האגרוף, הם רואים וחקוק בדמיונם ענין התפשטות מלכות ישראל על האומות, אך ורק בעין שליטה הנוהג מגופות על גופות ליטול שכרם בגאוה, להתגאות על כל בני חלד. וכן קיימים טועים ,ושופטים עפ"י ראיה מוטעת וטוענים כשם שמציאות הגוף מוקדם למציאות מושכלות, כך שלימות הגוף וצרכיו מוקדמים בזמן להשגת הנשמה ושלימות המושכלות באופן שגוף חלש נמנע מהשגת מושכלות שלימות, שזה טעות מר וקשה ממות היות שלא יצוייר כלל ועיקר גוף מושלם, בטרם שהשיג דעת השלם להיותו (גוף) שק מנוקב ובור נשבר לא יכיל משהו תועלת לא לו ולא לאחרים, זולת עם השגת הדעת השלימה שאז עולה גם הגוף לשלימותו עמם בקנה אחד ממש. טבעו של הגוף – להרקב אחר יציאת נשמתו ורק צד הרוחני מקיים את הבשר ודם וככל שנשלם צד הרוחני והמושכלות, כך מקבל הגוף את גדלותו ושלימותו.
המודל הזה מתקיים, ללא כל ספק, לאחר שהיהודי קיים בחייו בפועל את כל שאר הרמות של התורה, הן בהבנה והן בעשיה, היינו קיום מעשי של מצוות התורה, העיסוק ההגותי בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ והשתלמות במידות חסידות נעלות.
תפקידה זה של חכמת הקבלה – להביא את היהודי לבשלות ושלמות צורת האדם – מעלה אותה לראש סולם הערכים ביהדות, לצד החובה המוטלת על היהודי לקיים את כל הצדדים של היהדות אשר עד לדרגת הסוד, ובכך להשלים את בניין החיים ע"י התורה מכל צדדיו. בלימוד ננסה לעמוד על עקרונות ודעות כלליות המהוות את השלד של גוף הקבלה, כל כמה שהדבר אפשרי עבור מתעניין מתחיל.