נשמת האדם מוצגת ביהדות כ"חלק אלוק' ממעל". "אלוקיי, נשמה שנתת בי - טהורה היא!" - אומר היהודי המאמין בכל בוקר לאחר קומו משנתו. הגוף, לעומת זאת, איננו בגדר "טהור", אלא להיפך - עכור, שטוף-יצר ודחוק מהקדושה.
הגוף מהווה הגשמה של הרצון לקבל הקדמון, אשר נברא "יש מאין", ואילו הנשמה היא השפע, ה"אור", רצון לתת, ומשום כך היא חלק אלוק' ממעל, ונקרא "יש מיש" על כך שאלו המקובלים: מהו הגורם שהפריד את ה"חלק" מה"כל"? או, במילים אחרות - מהו ההבדל בין הנשמה לעצמות הבורא? איך אפשר כלל להפריד "חלק" כזה או אחר מהשלמות האלוקית המוחלטת ?הבה נתאר לעצמנו ים גדול ורחב-ידיים, כאשר האדם הניגש אל שפתו ושם בתוך המים את הכלי כלשהו - כוס, דלי, צנצנת, או כל כלי אחר. מבחינת טיב המים שבתוך הכלי - אין הם שונים במאומה ממי הים שמתוכו נשאבו, ואין נתק בין המים של הים ובין המים שבתוך הכלי, אולם הכמות של המים בתוך הכלי מוגבלת לנפח בית הקיבול שלו, ומן הסתם, כתכונתו של כל נוזל, מקבלים המים שבתוך הכלי את צורתו.
אם כן, כלי בעל קיבול מוגבל וצורה מוגדרת ומסוימת, הוא-הוא העושה את ההבדל, ואילו מהות המים בתוכו - אינה משתנה. משל זה, בהסתייגות של ריחוק מובן מאליו מהנמשל הרוחני המופשט, מתאר לנו סיטואציה דומה להיווצרות של נשמה אנושית מתוך השלמות האלוקית. גם בה, כמסתבר, יש כלי - שוב אותו הרצון לקבל, המגביל את השפע לכדי שיעור מסוים, והנותן לו את הצורה הרוחנית המסוימת. למעשה אין שום הבדל בין הנשמה ובין הבורא אלא היות והאור (שפע) נמצא בתוך כלי (רצון לקבל) מוכרחה הנשמה להיות "חלק". בתורת הקבלה משתמשים בביטוי "אין אור מושג בלי כלי" כלומר, אין שום אפשרות להתייחס ולהתבונן באור כפי שהוא לעצמו אלא בזמן שהוא בתוך כלי. הכלי ( הגוף של בני אדם ) הוא רצון לקבל הגשמי למרות שכלי יכול גם להיות רוחני. בני אדם מתקשרים לנשמה דרך רצון. אם הרצון שלנו תואם רצון של הבורא והוא רצון שמבוסס על רצון להשפיע (אהבת ד' וישראל), אז השוויון מביא דביקות. בסופו של דבר יש רצון לקבל רוחני שנמצא עם הנשמה ויש רצון לקבל הגשמי - גופו של אדם המכיל לתוכו את רצון לקבל הרוחני יחד עם הנשמה.