לכאורה, באה חכמת הקבלה לספק לאדם את הידע הכמוס אודות מלך-מלכי-המלכים, הקב"ה, דרכי השגחתו בעולמו, שמותיו וכינויו, ספירותיו וכיו"ב. הדבר תואם את שאיפותיו של בעל-נפש להתקרב לד' קירבה גדולה עד כדי איחוד, כלשון חז"ל "ולדבקה בו". ואולם, בנקודה זו שואלים החכמים: הכיצד? "והלא אש אוכלה הוא"!
התשובה הניתנת בפי החכמים היא: יש לדבוק במידותיו. "מה הוא רחום – אף אתה רחום; מה הוא חנון – אף אתה חנון".דביקות במידותיו של השי"ת, מקנה לנו הקשר האופתמלי ביותר לדבוק בו. כך או אחרת, אנו מעלים כאן שאלה רצינית ביותר: מהם הגבולות של "נגיעה" בסודות התורה, כאשר מדובר בלומד מהשורה, שאיננו צדיק גמור? או, במילים אחרות, האם יהודי מהמנין איננו משיג גבול כלשהו בכך שניגש ללמוד את רזי הקבלה?
בטרם ננסה להתמודד עם השאלה הזו, עלינו לדעת כי הקבלה מתחלקת ל"קבלה עיונית" ו"קבלה מעשית". באשר לקבלה העיונית, תכליתה היא – ידיעה וקיום מצוות לימוד התורה לשמה. הקבלה המעשית, לעומת זאת, היא שיטה מאגית המבוססת על ידע קבלי כמוס, העוסקת במימוש מעשי של הידע, באופן ספציפי – ידיעת שמות קדושים והזכרתם בפה. יש בקבלה מעשית מימד של התערבות בהשגחה העליונה, והדבר מסוכן. מי שאינו צדיק גמור ועילוי בתורה, מוזהר שלא לעסוק בקבלה המעשית. כן הדבר מוצא ביטויו אפילו בעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל בהר סיני: "לא תשא את-שם-יקוק אלוקיך לשוא, כי לא ינקה יקוק את אשר-ישא את שמו לשוא". מכאן איסור חמור שלא להזכיר שמותיו של הקב"ה (ובכלל זה שמות רוב המלאכים), אלא בדרך המותרת בתורה ובתפילה. אולם גם לגבי הקבלה העיונית, רבים מחכמי ישראל הזהירו מפני הסכנות שבכניסת הלומד עמוק מדי לתוך הידע הכמוס. בהסתמך על הפסוק הידוע בתורה – "הנסתרות לד' אלוקינו והנגלות – לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת", קבעו רבים מגדולי ישראל: "אין לך עסק בנסתרות".
ובכל זאת, האם כל תורת הקבלה היא בגדר אותן "נסתרות", הסגורים בפני השגת כלל ישראל? במשך אלפי שנים נהגו גדולי המקובלים בישראל הסתר גדול וסייגים רבים לגבי גילוי רזי הקבלה בספריהם. מאז האדם הראשון, שהיה גם המקובל הראשון, אשר זכה לגילוי סודות הקבלה וכתבם בספרו הידוע עד היום בשם "רזיאל המלאך" ועד לתקופה הקרובה אלינו, היתה מגמת המקובלים – למנוע הפצת הידע הקבלי בציבור הרחב. ספרי הקבלה נכתבו באופן שלא איפשר פיענוחם ללא ידיעת מפתחות כמוסים לחכמה האלוקית. המפתחות הללו הועברו ממורה חכם לתלמיד מבין, אשר, מצד מידותיו הנעלות ושליטתו ביצרו, ראוי היה, לדעת מורו, להיות החוליה הבאה בשרשרת. הקבלה עברה בדרך זו מדור לדור, והיתה נחלת יחידים.
אולם כבר בזמן התנאים מוצאים אנו גישות שונות לעניין גילוי סודות התורה. בעוד שבתקופת שמעיה ואבטליון דלתות בית המדרש היו נעולות בפני תלמיד שלא הגון, התיר הילל ללמוד לכל דכפין: לשיטתו – האור שבתורה מחזיר את האדם למוטב, לכן – לעולם ילמד האדם את התורה שלא לשמה, כי מתוך לימוד שלא לשמה – יבוא הלימוד לשמה...
כאשר מסר התנא האלוקי ר' שמעון בר-יוחאי לתלמידיו את המפתחות לחכמת הנסתר, ומכך נולד לאחר פטירתו "ספר הזוהר" – הספר החשוב ביותר בתולדות הקבלה, עליו התחנכו דורות של מקובלים וחסידים – דאג "לגלות טפח ולהסתיר טפחיים". בכל זאת, עצם כתיבת ספר הזוהר, על כל הגילויים העצומים שבו סימן מפנה בכך שייעד את לימוד הקבלה לחוגים רחבים בעם ישראל. למרות ההסתר המובן מאליו של עמקי הנסתרות, התנבא ספר הזוהר עצמו על כי לעתיד לבוא יהיה אפשר ואף מותר לעסוק בתורת הקבלה ברבים, ואז יהיה תפקיד ספר הזוהר מרכזי מאוד, כי לעתיד לבוא "יתפתחון תרעין דחכמתא", (יפתחו שערי החכמה) ואז אפילו התינוקות שבישראל יהיה ראויים ללמוד קבלה.
אכן, לאחר כ-1300 שנה לאחר כתיבת ספר הזוהר, קם לישראל מקובל אדיר ר' יצחק לוריא אשכנזי, המכונה האר"י הקדוש מצפת. חיבוריו נפוצו בכל העולם היהודי ובהם גילה האריז"ל חידושים נפלאים בחכמת הקבלה. בימיו הונחו היסודות ללימוד המוני יותר של הקבלה, ממה שהיה נהוג קודם לכן, בפרט אחרי הופעתה של תנועת החסידות בידי גדול ישראל אחר – ר' ישראל בעל-שם-טוב.
האר"י הקדוש מצפת היה גאון אדיר בקבלה, אולי מגדולי המקובלים שבכל הזמנים. הוא הותיר לתלמידו המובהק ר' חיים ויטאל מורשת עצומה, והלך לעולמו כאשר הוא בסך-הכל בן 38. ספריו "עץ חיים" וה"שערים" נחשבים, יחד עם ספר הזוהר, לקלאסיקה של הקבלה. למרות העומק העצום, גילה האר"י ז"ל נדבכים רבים וחדשים אשר לא נודעו למקובלים לפניו, ובכך טרם להרחבת הידע הקבלי הנגיש ללומדים רבים יותר מבעבר. חסידות הבעל-שם-טוב, כל-כולה מיוסדת על הזוהר וכתבי האר"י ז"ל, התמודדה עם נושא הפצת הידע הכמוס במישור חדש ומקורי: היה בה נסיון לגלות את העולמות העליונים הנודעים בקבלה – בנפש האדם. מצד אחד, היה כאן גילוי הדרך ל"דבקות במידותיו", אולם, מאידך – היה צמצום גדול של הידע הקבלי בכך שמהמאקרוקוסמוס של העולמות הרוחניים שברא ד' היה היה צריך הלומד לרדת למיקרוקוסמוס של נפש אנושית, ולעסוק אך בה.
הבעש"ט וממשיכי דרכו – החסידים לדורותיהם – קידמו את עולם היהדות לקראת השגת הפנימיות העמוקה של ההויה העולמית, אך עם הממעטות הדורות שקעה החסידות, וחוסר הידע הקבלי הותיר את אותותיו, וכך לשונו של "בעל הסולם" רבי יהודה ליב אשלג זצוק"ל בהקדמתו לספרו פנים מאירות ומסבירות – ובעוה"ר חזר ונהפך הגלגל בדורינו זה, וירדנו פלאים, כמו מאגרא רמא לבירא עמיקתא, ונוסף עלינו התנגשות העמים, אשר בלבל כל העולם כולו, ונעשו הצרכים מרובים, והדעת קצרה, ומשובשת בזוהמת החומר, הנוטל חלק בראש, ועבדים רוכבים על סוסים, ושרים לאורך יהלכו וכו' , ונעשה מחיצה של ברזל גם לאורו של הבעש"ט זצ"ל.
והנה, בתחילת המאה שלנו, התברכנו בענק בישראל ובפרט בתחום הקבלה. רבי יהודה-לייב הלוי אשלג זצ"ל, "עשה היסטוריה" במהפיכתו בתחום לימוד הקבלה, כאשר הופיע עם שיטה המאפשרת לכל יהודי ללמוד את תורת הקבלה. שיטת אשלג שמה קץ לויכוח האם מותר או אסור ללמוד קבלה ברבים: הוא הוכיח, כי ידע קבלי שבחזקת "טעמי תורה ומצוות" – מותר ואף חובה לגלותו ברבים, לעומת "סתרי תורה", אותם ראוי להסתיר כמה שניתן ורק יחידי סגולה רשאים לעיין בו. חכמינו לאורך כל הדרך, חנכו אותנו עפ"י הפסוק "ראשית חכמה יראת ד'" – דרך ארץ קדמה לתורה. וכן, כל שחכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת וכל שיראתו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת (פרי אבות). הבה ונבין את גודל האחריות המוטלת עלינו להשיג את חכמת ד' בהיותה בידיים נאמנות ונקיות.
כבר, אנו מוצאים מה שהפילוסוף אריסטו אמר “אל תמסרו החכמה למי שאין ראוי לה פן תחמסוה". חכמת הנסתר היהלום של החכמות וברור הצורך לשמירה וכפי חשיבות, כך השמירה ולכן חובה לדרוש ולחקור ממי החכמה ומי מוסר אותה. לא פחות חשובה נשמתנו מגופנו. הון עתק עולה הדאגה על גופנו, אז מדוע לא נקפיד מה נכנס לנשמותנו? קדושה היא לא תלויה רק בחפץ עצמו או בחכמה עצמה אלא מי עשה את החפץ או מי המלמד ומי הלומד. למשל – תורה שכתב גוי – שורפים אותה או הלומד תורה לא לשמה – נעשית לו כסם מות.
חז"ל הסבירו את הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אשר הכוונה במילה בתוכם – בתוך כל יהודי, כלומר הבורא פונה אלינו בבקשה, עשו את עצמכם מקדש – תקדשו את עצמכם, הפכו את עצמכם לבית קבול ואז אני יכול לשכון בתוככם.
הפירוש המפורסם לספר הזוהר, "הסולם", אשר זכה לתפוצה עולמית ופתח תקופה חדשה בתולדות לימוד הקבלה, היה ספרו המפורסם ביותר של רבי אשלג, ועקב כך נהוג לכנותו עד היום בשם "בעל הסולם". בעל הסולם העיד על עצמו, כי לא כתב אפילו מילה אחת בפירושו לספר הזוהר, לפני שירד לסוף דעתו של ר' שמעון בר-יוחאי. כמו האר"י ז"ל, גילוייו של בעל הסולם היו בעלי ערך היסטורי ממש. בנו ויד-ימינו של בעל הסולם, רבי שלמה-בנימין אשלג זצ"ל, הקדיש את חייו להפצת לימוד ספריו של אביו. הוא הקים ישיבה ללימוד הזוהר בבני-ברק עמד בראשה ולימד בה עד יומו האחרון, וכן הקים ישיבה ללימוד הקבלה בעיר האבות חברון וחוגים ללומדי הקבלה במקומות נוספים בארץ, בפרט בירושלים.
שיטת בעל הסולם היתה לשער ופתח עבור כל עם ישראל ללמוד את חכמת הקבלה, באשר הוא הקפיד לגלות בכתביו הרבים רק את בחינת ה"טעמים" לתורה ולמצוות. כך כל איש בישראל מסוגל להשיג את הידע הכמוס בדרגה הראויה לו מבלי לחשוש. יותר מבכל תקופה בתולדות עם ישראל, פתוחות בפני המתעניין אפשרויות לגשת אל תוך היכלי הקדושה הנצחית ולטעום את הטעם האמיתי של נשמת היהדות. אפשרות זו, היא – כדברי הנביאים וחכמי ישראל – אחד מסממני הגאולה הקרבה לבוא. וכדברי הנביא – "ומלאה הארץ דעה את-ד' כמים לים מכסים" (ישעיה יא,ט). מאידך – הדבר מחייב. כל מי שנשמת ישראל באפיו, לא יכול עוד לפטור את עצמו מלעסוק בתורת הקבלה ולקיים בכך: "וידעת את ד' אלוקיך"!