תורתנו הק' מבהירה: הבורא ית' הוא נצחי ושלם מכל שלמות. כל המציאות כולה, על כל חלקיה הגשמיים והרוחניים, כלומר - גם העולם הזה החומרי וגם עולמות העליונים הרוחניים בהן שוכנות הנשמות - נבראו על ידו. באופן טבעי עולה השאלה - לשם מה היה הבורא ית' "זקוק" לכל הנבראים, אם הוא שלם ולא חסר לו מאומה?
לפי תורת הקבלה, הדבר היחיד הידוע לנו על עצמות הבורא הוא - היותו טוב. לכך יש להוסיף את הכלל הקבלי המאפיין את הטוב - "מדרך הטוב - להיטיב". במילים אחרות, הטוב מאופיין ע"י הרצון לתת. אפשרותנו היחידה להכיר את הבורא, היא ע"י מעשיו כפי שחז"ל אמרו "ממעשיך הכרנוך" (שיר הייחוד). הטבע מעניק לנו אפשרות אחת להכיר את גודל ועומק הבריאה לצורך המשך וקידום עבור תענוגים וחיים מאושרים. עוד יותר מזה, החכמה הרבה שהשי"ת העניק לנו על ידי התורה מתאפשרת לנו להשיג ולפעול ולהכיר את היופי בחיים.
כל זה מוענק לנו מהבורא בכוונה תחילה בבריאת העולם. אכן, הבורא ית' הוא גם בעל שפע בלתי-מוגבל וגם חפץ להעניק אותו לזולתו. הבריאה הייתה, אם כן, המצאת הזולת שיוכל לקבל את שפע השלמות האלוקית. לא מחוסר כלשהו ברא ד' את העולם, כי אם להיפך - מרוב שלמותו ובטובו, אפשר להמחיש את זה כמעין המתגבר.
ועתה, מהו הזולת המתאים, כדי לשמש כלי אל הרצון האלוקי לתת? - הוא "הרצון לקבל". כמו שהבורג אמור להתאים לאום, כך רצון בלתי-מוגבל, אינסופי של הבורא להעניק מטובו לזולת, אמור להתאים רצון לקבל בשיעור זהה, במידת ההנאה שרצה השי"ת להעניק לנבראיו.
כשנברא הרצון לקבל - הסתיימה והושלמה בכך כל מלאכת הבריאה מצד הבורא. ברצון לקבל הכללי הגולמי הזה היו כלולים כל הרצונות האפשריים בכל המציאות - הן הידועים לנו עד עתה, והן העתידים להופיע אי-פעם בעולם, היות ואין זמן נוהג אצל בורא עולם כי הוא היה הווה ויהיה ובכך העתיד כבר היה. הסתעפותם וגילויים של כל אלה הוא בחזקת תגובת-שרשרת של הנברא על מעשה הבריאה מצד ד'. אולם ברור שאין דבר ההתפצלות של הנברא לצורות רבות מני-ספור נוגד את תכנית הבריאה של הבורא ית', ההיפך הוא הנכון, וזה יתבאר בהמשך.
מתוך כך ברור הוא, כי הרצון לקבל הוא כל מה שנתחדש עם הבריאה, ליתר דיוק, "הרצון לקבל" הוא הבריאה.
המושג בריאה מעיד על חידוש, כלומר דבר שלא היה קיים ואכן בלשון ה"קבלה" החידוש הזה נקרא "יש מאין". אם נתבונן עוד יותר, הסביר האדמו"ר רבי שלמה בנימין אשלג זצ"ל שהמלה מאין אומרת לנו - אין אצל הבורא עולם. לפי זה, הרצון לקבל שהוא ישות שנבראה מהבורא עולם שאין אצלו את הרצון לקבל, כי ממי יקבל? והיות שהבורא תכלית השלימות,לא יתכן שיש איזה שהוא חסר וממילא לא יתכן שיש לו רצון לקבל המעיד על חסר. לעומת זה, מידתו הכללית של הבורא הוא הרצון להשפיע המתפרש אצל הנבראים כשפע אלוקי, ולמעשה, כל החיים שלנו הוא חלק בלתי נפרד מעצמותו יתברך, כי בלי הנשמה אין חיים, ולכן הנשמה מכונה בלשון הקבלה "יש מיש", כי הנשמה, חלק אלוקי ממעל, כלומר שהנשמה היא ישות שכן קיימת אצל הבורא עולם ולא נבראה ומידתה רצון להשפיע כמידתו של הבורא עולם.