ביאור ה"הקדמה לספר הזוהר" - שיעור ג

ביאור ה"הקדמה לספר הזוהר"

מפי הרב המקובל עקיבא אורצל שליט"א

ספר ההקדמות, "הקדמה לספר הזוהר", האדמו"ר המקובל האלוקי רבי יהודה הלוי אשלג זצוק"ל

בהמשך לסעיף ג' בהקדמה לספר הזוהר, חקירה חמישית, עניין תחיית המתים:

"כיון שהגוף הוא דבר בזוי כל כך, עד שתכף מעת לידתו נידון למיתה וקבורה. ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן, כל עוד שיש איזה שיור הימנו. וא"כ מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים"

מסביר המחבר שגוף זה דבר בזוי הנידון למיתה וקבורה. עוד מוסיף, שבסופו הוא צריך להירקב, וטרם נרקב כולו, לא ניתן לנשמה להגיע לגן עדן. אם כן, מהו החיוב שיחזור הגוף ויקום לתחיית המתים ? הרי יש כאן סתירה, תחיית המתים זה דבר חיובי, בתחיית המתים הגוף יקום מחדש לתחייה. אבל מאידך, לאיזו מטרה יש להחיות בחזרה את הגוף אם הוא נחשב לדבר בזוי כ"כ ?

" וכי לא יוכל הקב"ה לענג את הנשמות בלעדו. ויותר תמוה מ"ש חז"ל, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם, כדי שלא יאמרו אחר הוא, ואח"ז ירפא את המומים שלהם."

עתידים המתים לקום לתחייה במומם, בכדי שיכירו את עצמם, אם האחד נפטר עם איזה מום - הוא גם יקום לתחייה עם אותו המום.

" ויש להבין, מה איכפת לו להקב"ה שיאמרו אחר הוא. עד שבשביל זה הוא יחזור ויברא את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם."

נשאלת כאן שאלה, מה אכפת לקב"ה אם המתים שיקומו לתחייה יגידו כלפי גופם: "אחר הוא". כלומר, שלא יכירו את גופם. אז שיגידו "אחר הוא" !! הרי בזמן תחיית המתים אנו מדברים על שלימות, תקופה מושלמת, משהו שצריך להיות שלם, ללא מום.

עד כאן נסכם, שאלה ראשונה, מדוע צריך את הגוף בכלל ? הרי הוא דבר בזוי. כל שכן, אם אנו מחכים שהוא ירקב - מה הטעם להחזירו לחיים, למצב בזוי בו היה קודם כן ?

שאלה שנייה, הגוף יקום לתחייה עם המום שהיה לו קודם לכן. האם הסיבה שהקב"ה בחר לעשות כך היא כדי להמנע ממצב בו המתים שיקומו לתחייה יגידו כלפי גופם: "אחר הוא"?

חקירה שישית : "חקירה הו', במה שאמרו ז"ל, אשר האדם הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות העליונים ועוה"ז הגשמי וכל מלואם, לא נבראו אלא בשבילו (זהר תזריע מ') וחייבו את האדם להאמין שבשבילו נברא העולם (סנהדרין לז.), שלכאורה קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שאינו תופס ערך של שערה בערך מציאות העוה"ז, ומכ"ש בערך כל העולמות העליונים שאין קץ להם ולרוממותם, טרח הקב"ה לברוא כל אלו בשבילו. וכן, למה לו לאדם כל זה."

אם אנו מסתכלים מה קורה סביבנו, על היקום כולו, אנו מבינים היום יותר מאי פעם, את המרחקים והממדים העצומים, בזכות ההתקדמות הטכנולוגית והרי כתוב, שהאדם הוא מרכז כל המציאות ושכל העולמות העליונים, העוה"ז הגשמי וכל מלואם, לא נבראו אלא בשביל האדם. אם כן, איך ניתן להבין את הצורך שכל היקום העצום הזה כולו, נברא עבור האדם ?

יש כאן שני דברים:

א' עלינו להבין את היחס של הבריאה והצורך בבריאה כלפי האדם.

ב' אנו מדברים כאן על דברים עצומים ומנגד מתייחס המחבר לאפסות האדם ככתוב: "שאינו תופס ערך של שערה בערך המציאות העוה"ז", קל וחומר בעולמות עליונים שאין קץ לרוממותם. הרי אמרו חז"ל שהכל נברא עבור האדם, העולמות העליונים והעולמות הגשמיים. אם כך, למה לו לאדם כל זה, מה יעשה עם זה.

באופן בסיסי, כל מה שקיים בגשמיות קיים גם ברוחניות. אין דבר שתמצא בגשמיות שלא נמצא ברוחניות. בהתחלה זה רוחני ולאחר מכן זה מקבל לבוש גשמי. ככל שנבין יותר את הרוחניות, את העולמות הרוחניים, כך נוכל להבין יותר את המתרחש בצד הגשמי.

"ד) ובכדי להבין כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא להסתכל בסוף המעשה, כלומר בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית, כי רק מי שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית. ויודע אני שיש מתחכמים פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ית' ברא את כל המציאות ועזב אותה לנפשה, כי מחמת האפסיות שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא ית' לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן הפעוטות והמגונות."

יש הטוענים שבגלל אפסיות האדם ביחס לבורא עולם, החליט בורא עולם לנתק את הקשר עם הבריאה ובכך עזב אותה לנפשה.

" אכן לא מדעת דברו זאת, כי לא יתכן להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו. אבל בה בעת שאנו מחליטים, אשר הבורא ית' השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת, וכל פעולה מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו של בגד מקולקל, אם איזה חייט לא יוצלח תפר אותו? ועי' כגון זה (במס' תענית כ') מעשה שבא ר"א בר"ש וכו' נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר וכו', אמר לו כמה מכוער אותו האיש וכו', אמר לו לך ואמור לאומן שעשאני: כמה מכוער כלי זה שעשית וכו' עש"ה. "

יש כאן דברים שאנו מכירים אותם בתפיסה גשמית או בתפיסה מקרית. אם היינו ה'אדם הראשון' אז לא היתה שאלה בכלל, הרי הוא ראה מסופו של עולם עד סופו. ה'אדם הראשון', יציר כפיו של הקב"ה היה שיא הבריאה. הוא נברא בסוף אחרי כל הבריאות האחרות, הוא בוודאי היה יכול להגיד שהכל נברא בשבילו. הכל היה ברור, כי הוא כלל את הכל, עד החטא וכשהוא חטא - ירד מדרגתו.

שוב, כשאנו מדברים על מי אנחנו, על אפסותנו ושיפלותנו, זה מכיוון שהגענו לאן שהגענו בגלל החטאים שחטאנו. המחבר מסביר, יש להסתכל על תכלית הבריאה, על הסוף, שכן, אם היינו נמצאים בסוף, אז היינו נמצאים במצב מושלם שהוא כמו המצב ההתחלתי, רק שהמצב הסופי הוא אחרי שתיקנו את עצמנו. יש "מחשבת הבריאה" ובהתאם למחשבת הבריאה יהיה המצב גם בסופה - זה תכלית הבריאה. אם כן, טוב לנו שנדע איפה היינו בהתחלה או מה יהיה בסוף.

המחבר יסביר בהמשך, יש שלושה מצבים: מצב ה-א' נקרא: "מחשבת הבריאה" או "אין סוף ברוך הוא". מצב ה-ב': "עולם התיקון" ומצב ה-ג' זה "גמר התיקון", שהוא כמו מחשבת הבריאה. "גמר" שווה ל"מחשבת הבריאה", כשבאמצע, קיים מצב ה-ב' הוא "עולם התיקון", התנאי שאיתו אנו יכולים להגיע למצב ה-ג' שהוא "גמר התיקון". זאת אומרת, שכעת אנחנו נמצאים באמצע, במצב ה-ב' ולכן אין אנו יכולים להסיק למסקנות או להתחיל לתת ביקורת מנקודת המבט של היום. אנו בתוך העולם הזה, צועדים לקראת גמר התיקון, אך לעולם לא נוכל לבוא בטענה: "מי עשה אותי ככה", כי השם ית' לא עשה אותנו ככה, אנו נבראנו שלמים, ככתוב: "מתחת יד הפועל השלם לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת".

"הרי שמתחכמים האלו לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו אין מתאים לו ית' להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. ודמה לך. אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו לברא בריות מלכתחילה, בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם כמונו, ולא עוד אלא להשליך אותן אחר גיוו מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט, כמה היית מגנה ומזלזל בו. והיתכן להעלות על הדעת כזה על מחויב המציאות ית' וית'. "

"ה) ולפיכך השכל הבריא מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט שאנו באמת בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו, דהיינו ממש באופן הראוי והמתאים לבעל מלאכה שעשה אותנו. כי כל משהו חסרון שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא ית', שברא אותנו ואת כל הטבעים שבנו, שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו, גם ידע כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות שנטע בנו. אלא הוא הדבר אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם, אל תראה דבר לשוטה באמצע מלאכתו."

תהיה הסיבה שתהיה אבל כשיש איזושהי שיפלות, אפסיות או כמו בדוגמאות שלעיל: כשבגד מקולקל או האחר מכוער - לא כך התחיל הדבר. אנו צריכים לקחת בחשבון, שכולנו חלקים של האדם הראשון בגלגולים שונים וכל אחד בא לעולם, כי הוא עדיין לא גמר את תיקונו בגלגול הקודם. לכן, אנו רואים במציאות הזו שנשקפת לנו כמשהו מקולקל. אמנם, לא כך היה אצל האדם הראשון ולא כך היה אצל אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון ודויד, אצלם הכל היה מושלם. במשך הדורות ובמיוחד כשיצאנו לגלות בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, מה שעבר העם היהודי בפורים ובחנוכה... עברנו הרבה דרכים, ושוב אנו מגיעים לאותה מסקנה אחת, שאיתה התחיל המחבר סעיף הזה: " ולפיכך השכל הבריא מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט שאנו באמת בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו" וזאת מכיוון שהמחבר מתייחס לשורש שלנו, לפנימיות שלנו ואין כאן עניין של פנים כאלו או כאלו, אלא אנו מדברים על הפנימיות, על השורש, על המהות שהיא בגדר דבר מושלם, בדיוק כמו ב'מחשבת הבריאה'.

כשיוצאים ממצב 'מחשבת הבריאה', אז מתחיל עניין הקלקולים ועוד קלקולים, כשבסופו של דבר נו נסיים את התיקונים ונעבור למצב 'גמר התיקון', תהיה תחיית המתים ורק אז נוכל להבין את עניין חשיבותנו.

אבותינו נחשבים למרכבה, האדמו"ר זצ"ל היה מפרש: כמו שמרכבה (בימינו אפשר לדמות זאת לכל כלי תחבורה שהוא, מכונית, מטוס וכו') לוקחת אנשים ממקום למקום, כך אבותינו לקחו את בורא עולם, לקחו את השכינה, את השפע האלוקי ממקום למקום. כל מקום שהיו, כל מעשה שעשו, הביא את השכינה יותר למטה.

כותבים חז"ל (מדרש תנחומא נשא טז) : "בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים".

רצונו של הקב"ה לדור פה, על ידנו, לא למעלה, אלא כאן וזה תלוי בנו ונעשה על ידנו, שכן רק במידה ואנו נשמור את התורה והמצוות, ז"א, שאנו ניקח את הקדושה שבאה ממקום עליון ונביא אותה למקום התחתון.

אבותינו כיתדות, שורש לכל עם ישראל, בנו את זה לאורך כל התקופות בעבר ומה שיבוא בעתיד. אברהם אבינו שעמד בעשרת הניסיונות, כשניסיון עקידת יצחק היה הגדול מכולם. יצחק אבינו יש לו את הזכות מול ישמעאל. יעקב אבינו מול עשיו ולבן. כל המערכות האלו, על פי הזוהר הקדוש, הם תיקונים רוחניים.

כל התיקונים שעשו אבותינו, אפשר לדמותם כבניית בניינים רוחניים, בניית קשרים במערכת העולמות העליונים, השתלשלויות של הספירות, וגם כאן, אצלנו, כל המלחמות למיניהם, אם זו מלחמה פיסית או מלחמה רוחנית, הם תיקנו לא רק לעצמם אלא לכל הדורות שיבואו.

נשאלת השאלה, למה אנו צריכים לסבול כל כך אם הם כבר תיקנו ?

כי מה שאבותינו תיקנו זה בעבור עצמם, עבור תקופתם, תיקנו לפי העולמות העליונים הרוחניים שהם קשורים אליהם בתור שורש, אחרי זה אנו צריכים להמשיך את הענפים ואת העלים ואת הפירות, אנו ממשיכים הלאה, אבל את היתדות, את השורשים הם כבר סידרו.

אברהם, יצחק ויעקב הם כנגד חסד, גבורה ותפארת. אח"כ יש לנו את משה, אהרון ויוסף כנגד נצח, הוד ויסוד. דויד כנגד מלכות. כל המערכת הרוחנית הזו - בגדר של תיקון, בגדר של מרכבה, העברה, כמו שמעבירים את קדושתו של הקב"ה ממקום למקום.

#הקדמהלספרהזוהר #שיעוררב