© כל הזכויות שמורות. אתר זה הוקם ע"י תלמידי עטרת שלמה אשלג

צור קשר: הנכם מוזמנים לכתוב לנו בכל נושא: הצעות, תגובות, שאלות, לכתובת מייל: ateretshlomo.ashlag@gmail.com

ביאור ה"הקדמה לספר הזוהר" - שיעור ב

06/11/2014

 

ביאור ה"הקדמה לספר הזוהר"

מפי הרב המקובל עקיבא אורצל שליט"א

שיעור ב' 06.11.14 יג' חשוון ה'תשע"ה

 

מתוך ספר ההקדמות, "הקדמה לספר הזוהר", האדמו"ר המקובל האלוקי רבי יהודה הלוי אשלג זצוק"ל

 

כעת אנו מדברים על המצב לפני הבריאה, הקב"ה ממלא את העולם כולו, כתוב: "לֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיה... וְהָיָה יהו''ה לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ" (תיקוני הזוהר, דף קכב ע"ב), אין מקום פנוי ממנו (מהשם ית').

 

עוד כתוב, בתפילת "פתח דאליהו": "אנת הוא עילאה על כל עילאין סתימא על כל סתימין" (תיקוני הזוהר דף יז ע''א). פירש 'אור צח' את הכתוב:  "עליון על כל העליונים הוא שהאין סוף נקרא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות כי כולם עלולים ממנו. הוא המאציל והמה נאצלים... כי איננו נתפס במקום ואין מהותו מושג כלל. לזה אמר "סתימא על כל סתימין", להורות שאין לענין מקום שום שייכות אליו ח"ו. כי אפילו בערך הסתימין הוא טמיר ונעלם אליהם שאין משיגין בו כלל."

 

שאלה: האם הכוונה כאן למצב שהיה קיים אך ורק לפני הבריאה או למצב שהוא תמידי ?

 

רב: כרגע אנו מבינים את זה לפני הבריאה, ולכן זה לא משתנה.

 

בהתייחס למצב שתואר לעייל, המצב לפני הבריאה, נדון עתה על משהו חדש שנכנס לתחום - הנברא, נשאלת השאלה לתחום של מי ? זאת בדיוק החקירה: בעל הסולם כתב בסעיף ב' בהקדמה: "בכדי לברר כל זה בשלמות. צריכים אנו להקדים איזו חקירות, ולא ח"ו במקום האסור, דהיינו בעצמותו של הבורא ית', אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל, ואין לנו משום זה שום מחשבה והגה בו ית'."

 

ז"א שיש איסור לחקור בעצמותו, לא ייתכן שנבין אי פעם את עצמותו יתברך. מה שכן אנו יודעים זה, שהוא "כל יכול" ואת מידתו שהיא רצון להשפיע.

 

נחזור לחקירה הראשונה: "והנה חקירה הא' היא, איך יצויר לנו שהבריאה תהיה מחודשת, שפירושו דבר חדש שלא יהיה כלול בו ית' מטרם שבראו, בו בעת שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר שלא יהיה כלול בו ית', וכן השכל הפשוט מחייב. כי כלום יש לך נותן מה שאין בו."

 

תחילה אומר בעל הסולם: הכל כלול בו, בהתבסס על זה יוצא שלכאורה אין מושג כזה 'בריאה'. הכוונה ב'בריאה' הוא למשהו חדש. אם כך, איך יכול להיות משהו חדש כשהכל מלכתחילה כלול בו ית'? יוצא כביכול שאין מה לחדש. מייד לאחר מכן שואל בעל הסולם: "כי כלום יש לך נותן מה שאין בו", שפירושו: הייתכן שתקבל משהו ממישהו ואותו המשהו לא היה אצל הנותן מלכתחילה ? במילים אחרות, הייתכן שהבורא ברא משהו שלא היה אצלו ? מהחקירה עד כאן משתמע לכאורה שאין מושג כזה 'חדש' או 'בריאה'.

 

ממשיך המחבר ואומר: "חקירה הב', אם תמצא לומר שמבחינת כל יכלתו, ודאי הוא, שיכול לברוא יש מאין, דהיינו דבר חדש שאין לו שום מציאות בו ית'. נשאלת השאלה, מה היא מציאות הזו, שיתכן להחליט עליה, שאין לה שום מקום בו ית', אלא היא מחודשת."

 

החקירה מתחילה בהנחה שהשם ית' הוא כל יכול ולכן ודאי שהוא יכול לברוא דבר חדש, יש-מאין, דבר שלא נמצא אצלו.

 

בחקירה א' הגענו למסקנה שלא תיתכן בריאה כי הכל כלול בו. מאידך גיסא, אנו יודעים בוודאות שאכן יש בריאה, ככתוב (בראשית א' 1): "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ",  איך ניתן ליישב סתירה זו ? באה חקירה ב' ואומרת שאכן יש בריאה, יש חידוש, זה נקרא 'יש מאין', מתוך ההנחה הבסיסית שהוא ית' " כל יכול " וכעת עלינו להבין מהי המציאות הזו ואיך ניתן להגדיר אותה. בהמשך המחבר יסביר שיש רק דבר אחד בלבד שאפשר לקבוע ולומר שהוא חדש, כי זה הדבר היחיד שלא נמצא אצל בורא עולם  והדבר הזה הוא הרצון לקבל.

 

בהתחלה היתה לנו רתיעה להעז לומר שנוצר דבר חדש, 'יש מאין', שכביכול משהו חסר בבורא והוא אינו שלם. כעת, המצב הפוך, יוצא שלא ייתכן שיש רצון לקבל אצלו ית', כי הרצון לקבל במהותו הוא חיסרון. עכשיו אנו מבינים שעצם הבריאה היא היש-מאין, רצון לקבל, הדבר היחיד שלא נמצא אצלו ית'. כל מה שהשם ברא, "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת ארץ...", את ששת ימי המעשה וכו' - אלו שיעורים שונים של הרצון לקבל, אין דבר שנברא בעולם ואין בו רצון לקבל, זה היש מאין - הדבר היחיד שלא נמצא אצל השם ית'. יוצא מכאן שכל פרטי הבריאה: הדומם, צומח, חי ומדבר - כולם לבושים שונים של הרצון לקבל.

 

שאלה: הרצון לקבל זה הרוע או שהרצון לקבל נתון בידיים שלנו - שאנו נרצה למלאו בטוב ? ז"א, האם נכון להגיד שאלוקים ברא את הרוע כי אצלו הכל רק טוב, ובמידה ואנו לא ממלאים את הרצון לקבל באלוקות, בטוב, אז התוצאה היא שנעשה לנו רע ?

 

רב: רצון לקבל זה כמו בית קיבול, עכשיו השאלה מה אתה עושה איתו, עם מה אתה ממלא אותו.

 

חקירה השלישית: "חקירה הג': במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם היא חלק אלוה ממעל. באופן, שאין הפרש בינו ית' לבין הנשמה. אלא שהוא "כל" והנשמה "חלק". והמשילו זה לאבן הנחצבת מהר, שאין הפרש בין האבן לבין ההר. אלא שזה "כל" וזו "חלק".

 

המקובלים נתנו לנו משל כדי להבין מזו נשמה, מזה חלק אלוה ממעל. על פי המשל זו אותה אבן שנחצבת מההר, שכן, אין הפרש בין האבן לבין ההר, אלא שזה קטן וזה גדול. יש הר שנקרא "כל" ויש לנו אבן, חתיכה מההר שנקראת "חלק",  יוצא מכאן, שהנשמה היא חתיכה מבורא עולם.

 

"ולפי"ז יש לחקור: הא תינח, אבן הנחלקת מהר, שהיא נפרדת מההר על ידי גרזן המוכן לכך, ונפרד על ידו ה"חלק" מה"כל". אבל איך יצוייר זה בו ית', שיפריד חלק מן עצמותו, עד שיצא מעצמותו ויהיה "חלק" נבדל הימנו, דהיינו לנשמה. עד שיתכן להבינה רק כחלק מעצמותו."

 

בגשמיות, לקחת גרזן, חתכת, יש לך חלק. עכשיו, נשאלות שאלות לגבי הנמשל: מי זה שחתך ? מיהו הגרזן ?  נוסיף גם את השאלה ששאלנו בשיעור הראשון, האם בכלל אפשר לדבר על חלוקה או חתיכה מהשם ית'? העניין משליך אותנו למצב בעייתי, השם ית' נותן חלק ואז כביכול יוצא שמשהו חסר בו. במילים אחרות, ברור , לפי המשל,  משהו יחסר מההר, אז איך ניתן להבין את עניין הנמשל כלפי בורא עולם ?

 

שאלה (הערה): אפשר לראות את העניין כפיקדון, שכן בסוף חיינו אנו מחזירים את אותו חלק, את נשמתנו לבורא עולם, אם כך הוא נשאר שלם.

 

רב: אנו לא מדברים עכשיו במימד של זמן, עצם החקירה היא עוד לפני שאנו מחזירים את החלק לבורא עולם. אם כך, השאלה היא איך ניתן להשליך את זה כלפי בורא עולם, הרי הוא נתן משהו מעצמו - אז איך הוא עדיין נשאר שלם ?

 

כעת אנו ניגש למקום בו המחבר משיב על שאלה זו:

"ח) ומכאן באנו גם לסוף דעתם של המקובלים, שהבאנו בחקירה הג'. שתמהנו עליהם, איך אפשר לומר על הנשמות, שהן חלק אלקי ממעל, בהשואה אל האבן שנחצבה מהר, שאין הפרש ביניהן אלא שזה "חלק" וזה "כל". ותמהנו, תינח האבן שנפרדה מההר, שנעשית חלקו על ידי גרזן מוכן לכך, אבל בעצמותו ית' איך יתכן לומר כזה, ובמה נחלקו הנשמות מעצמותו ית' ויצאו מכלל בורא ית' להיות נבראים."

 

הנשמות יצאו מהבורא - כי לפי המשל 'חלק אלוה ממעל' זה אותו החומר. אם כך, איך ניתן לאמר שהנשמה יצאה מהבורא להיות לנברא ? יש כאן שינוי מסויים במהות, נלקח משהו מהבורא - והפך להיות נברא ? איך ייתכן ?

 

"ובהמתבאר מובן הדבר היטב, כי כמו שהגרזן מחתך ומבדיל בדבר גשמי לחלקהו לשנים. כן שינוי הצורה מבדיל ברוחני לחלקהו לשנים. למשל כשב' אנשים אוהבים זה את זה, תאמר שהם דבקים זה בזה כגוף אחד. ולהיפך כשהם שונאים זה את זה, תאמר שהם רחוקים איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב. ואין כאן ענין של קרבת מקום או ריחוק מקום, אלא הכונה היא על השתוות הצורה, שבהיותם שוים בצורתם איש לרעהו, שאוהב כל מה שחברו אוהב ושונא כל מה שחברו שונא. וכדומה. נמצאים אוהבים זה את זה ודבוקים זה בזה. ואם יש ביניהם איזה שינוי צורה, דהיינו שאוהב דבר מה, אע"פ שחברו שונא הדבר, וכדומה, הרי בשיעור שינוי הצורה הזה, הם שנואים ורחוקים זה מזה. ואם למשל הם בהפכיות הצורה, דהיינו כל מה שזה אוהב נמצא שנוא לחברו, וכל מה שזה שונא נמצא אהוב לחברו, הרי אז רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, דהיינו מקצה אל הקצה."

 

מה שהמחבר מסביר כאן הוא שיש שינוי צורה ויש השתוות צורה. מה שגורם לדבקות זה השתוות צורה ומה שגורם להתרחקות זה שינוי צורה. לדוגמה, זוג אנשים הנמצאים במקומות שונים בעולם יכולים להיות מאד קרובים מבחינת זה שהם אוהבים אחד השני. לעומת זאת, יכולים לשבת שני אנשים סביב אותו שולחן ולהיות רחוקים אחד מהשני, כלומר, שונאים זה את זה. מדוע יש שנאה ביניהם ? מהסיבה שאין להם מידות שוות. זאת אומרת שאנו לא מדברים על מרחק גשמי, אלא על מרחק רוחני. מרחק רוחני זה שינוי צורה, הקרבה היא השתוות צורה.

 

"ט) והנך מוצא, שברוחניות פועל שינוי הצורה כמו גרזן מפריד בין הגשמים, וכן שיעור ההרחקה כפי שיעור הפכיות הצורה."

 

המחבר מסביר, כשדיברנו על חתיכה נפרדת, למעשה באנו לשאלה מה מפריד ? והתשובה היא: שינוי צורה, ומה מקרב ? השתוות צורה. מה שחשוב לנו כעת הוא השינוי צורה, זה מה שגורם לחלוקה.

 

"ומכאן תשכיל, כיון שנטבע בנשמות הרצון לקבל הנאתו כנ"ל אשר הוכחנו בעליל, שצורה זו אינה נמצאת כלל בהבורא ית', כי ח"ו ממי יקבל,..."

 

אמרנו שהרצון לקבל לא נמצא אצל בורא עולם, אסור לנו לדבר על רצון לקבל כלפי בורא עולם, הרי ממי יקבל ? הרי הכל יש לו.

 

"הרי שינוי צורה הזה, שהשיגו הנשמות, פועל להפרידם מעצמותו ית', כדמיון הגרזן החוצב האבן מן ההר. באופן שע"י שינוי הצורה הזה יצאו הנשמות מכלל בורא, ונבדלו הימנו להיות נבראים. "

 

נחזור מעט אחורה, הכלי הרוחני הוא הרצון לקבל וברגע שיש רצון לקבל אז מתקיימת הפרדה. אנו חוזרים לחקירה השנייה שם נאמר שהשם ית' הוא הכל יכול ומשום כך הוא בורא משהו שלא נמצא אצלו, יש מאין, זה הרצון לקבל, שנמצא בהיפוך צורה ממנו.

 

"אמנם כל מה שמשיגות הנשמות מאורו ית', הרי הוא נמשך יש מיש מעצמותו ית'. א"כ נמצא, שמבחינת אורו ית' שמקבלות תוך הכלי שבהן, שהוא הרצון לקבל,"

 

זאת אומרת שיש לנו כלי שהוא הרצון לקבל ומה שנכנס לתוך הכלי זה האור, השפע האלוקי.

 

"אין הפרש כלל ביניהן לעצמותו ית', שהרי מקובל להן יש מיש ישר מעצמותו ית', וכל ההפרש שבין הנשמות לעצמותו ית', אינו יותר, אלא במה שהנשמות הן חלק מעצמותו ית', דהיינו ששיעור האור שקבלו תוך הכלי שהוא הרצון לקבל, כבר הוא חלק נבדל מאלקי, בהיותו נשוא תוך שינוי הצורה של הרצון לקבל, ששינוי צורה זה עשה אותה לחלק, שעל ידו יצאו מבחי' "כל" ונעשו לבחינת חלק. הרי שאין ביניהם אלא שזה "כל" וזה חלק, כאבן הנחצבת מהר. והתבונן היטב כי אי אפשר להאריך יותר במקום גבוה כזה."

 

המחבר אומר שברגע שיש כלי שהוא רצון לקבל ובתוכו שפע אלוקי, חייבת להיות הבדלה, כי הכלי הוא המגביל. ברגע שיש לי כלי שהוא רצון לקבל אז כל מה שיהיה בתוך הכלי הזה יהיה מוגבל - כי הכלי מגביל אותו, זה לא כלי אין סופי בהגדרה המקובלת, אלא יש כאן כלי שהוא שונה בצורה, זה רצון לקבל והרצון לקבל הזה לא נמצא כלל אצל בורא עולם. יוצא מכאן, שכל מה שיהיה בתוך הכלי, בתוך הרצון לקבל,  חייב להיות מובדל, כמו שהכלי מובדל אז כל מה שבתוך הכלי חייב להיות מובדל. מה שבתוך הכלי זה השפע האלוקי, היש מיש, נקרא נשמה, חלק אלוה ממעל, אין שם שינוי צורה כי זה ישר מעצמותו ית', ככתוב: "אין הפרש כלל ביניהן לעצמותו ית'", איפה כן נמצא את ההבדל? בכלי עצמו, ברצון לקבל. ממילא יוצא שכל מה שנכניס לתוך הכלי הזה יהיה מוגבל בהתאם לנפח הכלי ולכן הוא נקרא חלק, היא הנשמה. לעומת זאת, הכלי הוא לא חלק, הוא הגרזן במשל.

 

נחזור כעת למשל הכוס שהובא בשיעור הראשון, כוס ריקה מונחת בקרקעית הים. הכוס באופן טבעי מתמלאת במי הים, מכאן יוצא שחל שינוי ביחס לכוס, כעת יש לנו כוס מלאה במים בעוד שקודם לכן, לא היה לנו דבר כזה. ז"א שביחס לכוס בעלת נפח של 200cc יש לנו כעת כוס מלאה מים עם 200cc, יותר מכמות זו לא יכולה להכנס. לעומת זאת, ביחס למי הים שנמצאים בתוך הכוס, אין שום הבדל בינם לבין הים. כך נבין לגבי בורא עולם, הוא כל יכול, אנו מכירים את המציאות הזו שהוא ברא יש מאין, אנחנו שונים, לנו יש רצון לקבל, לו אין רצון לקבל, אז הוא ברא את זה מבחינת כל יכולתו, הוא נשאר שלם, אין לו רצון לקבל בכלל, דבר לא השתנה אצלו. מה שכן השתנה, זה שיש בריאה חדשה, איך ? אנו לא משיגים איך התהוות הבריאה ע"י כל יכול, ומה שברור שהוא ית' שלם ואין בו שום שנוי, השם ברא יש מאין,  אבל יש לנו מציאות, יש משהו חדש. אם כן, האם ניתן להגיד שמישהו חתך משהו מהקב"ה ? חס ושלום, דבר לא נחתך כלל. יש לנו נשמות, יש חיות (חיים) בכל דבר ודבר, יוצא מכאן שהשם ית' מתפשט בתוך כל חלקי הבריאה. מה שנוצר חדש - זה הרצון לקבל, זה הכלי וכל מה שנכנס בכלי - תלוי בכלי ומשתנה בהתאם לכלי. כאן שוב ראוי להזכיר את משל "הכוס מתחת הים ", יש חידוש בכוס עם המים ואין שום חידוש וחלוקה בין המים שבכוס לבין הים.   

                                                                                      

"ג) חקירה הד', כיון שמרכבת הס"א והקליפות רחוקה מקדושתו ית' מהקצה אל הקצה, עד שלא תצויר הרחקה כזאת, איך אפשר שתתמשך ותתהוה מהקדושה ית'. ולא עוד אלא שקדושתו ית' תקיים אותה."

 

המחבר מדבר כעת על קליפות, טומאה, סיטרא אחרא, שהיא כל כך רחוקה מהקדושה. נשאלת השאלה: איך ניתן להבין שהסיטרא אחרא נמשכת מהקדושה והקדושה מקיימת אותה? הרי הקדושה קדמה לטומאה, זה ברור, אם כך, מאיפה זה נוצר ואיך יוצא שהקדושה מקיימת אותה? כדוגמה לכך, נזכיר את מנהג מים אחרונים, בו נוטלים ידיים עם מעט מים בסוף כל סעודה, על פי הפשט, מופיע בהלכה, שאנו צריכים לשטוף את הידיים במים כי בעבר השתמשו במלח סדומית, מלח שמקורו בסדום, מלח זה היה מסוכן לעיניים ולכן בא המנהג למנוע מצב שבו ניגע בעיניים וכתוצאה מכך ניפגע. היום בימנו כבר לא משתמשים במלח מסוג זה. מבחינת הקבלה הטעם למנהג הוא שונה ויש גם נפקא מינה לגבי הסיבות שקושרות את כמות המים שמשתמשים, אלו הנוטלים  עם הרבה מים - זה מטעם הפשט ואלו הנוטלים במעט מים זה מטעם הקבלה, שכן, הטעם לקיום המנהג על פי הקבלה הוא כדי שלא יהיה קיטרוג מצד הסיטרא אחרא, זה כאילו אנו תורמים לסיטרא אחרא מהשאריות שנשארו מהסעודה, מהמעט שנשאר באצבעות הידיים. זה הקיום שאנו נותנים לטומאה ובעבור זה אנו נוטלים ידיים בכמה טיפות מים, אלו הם מים אחרונים. דוגמה נוספת, היא מנהג הקרבת קרבן ביום ראש חודש ובפרט עניין הקרבת השעיר לעזאזל ביום הכיפורים. דוגמה נוספת, אלו שלוש השערות שיוצאות מבית התפילין של הראש. כל אלו המנהגים נועדו לתת קיום לסיטרא אחרא. השם ית' ברא את השטן, השטן לא נברא מעצמו, השם ברא אותו להיות לו לשליח נאמן. נחזור לאותו פסוק (קהלת פרק ג', פסוק יד), הזוהר מביא את זה בפרשת אמור: "אלוקים עשה שיראו מלפניו", שואל הזוהר הקדוש מה הוא עשה ? הוא ברא את השטן, את המקטרג, שהוא יביא לנו יראת שמיים, איך השטן יביא לנו יראת שמים ? על ידי כך שהוא ינסה להסית אותנו כנגד השם ואנו נאמר לו: "סלח לי, אנו רוצים לשמוע את דברי השם ולא את דבריך". אצל יוסף הצדיק אנו רואים את עניין היראה כפי שאמר: "את האלוקים אני ירא" (בראשית מב, פסוק יח) לא עניין אותו המלשינים או מה שעשוי לקרות, "את אלוקים אני ירא", זו צידקות, אנו מוצאים את המילה "ירא", מה שמעיד על כך שיוסף הצדיק קיבל יראת שמיים. היראת שמיים שלנו תלויה בזה שאנו מנצחים את יצר הרע. אם לא היה שטן, אם לא היה יצר הרע, אז לא היתה לנו יראת שמיים, לא היתה לנו בחירה. זאת אומרת, השם ברא אותו, תפקידו להסית אותנו ובמידה ואנו שומעים לו, אז הוא גם מקטרג עלינו, וחס ושלום גם כל השאר ככתוב: "יורד ומתעה ועולה ומרגיז נוטל רשות ונוטל נשמה" (מסכת בבא בתרא דף טז-א', כלומר, הוא המסית הוא המקטרג הוא הממית, אבל זו לא המטרה העיקרית, המטרה העיקרית היא שהוא יסית ואנו ננצח כנגדו. "את אלוקים אני ירא" אמר יוסף הצדיק, שפעל לפי: "אלוקים עשה שיראו מלפניו". כעת אנו מבינים שאנו צריכים אותו במידה ואנו רוצים לזכות ביראת שמים ומכאן יוצא שאנו צריכים גם לקיים אותו.

 

כאמור, הכוונה בכל המנהגים שהוזכרו לעייל היא שהשטן יעזוב אותנו, אם נתייחס למנהג השעיר לעזאזל - הזוהר מתאר זאת בלשון משל - שזה כמו לזרוק עצם לכלב שישתוק, שיפסיק להפריע לנו. יש מדרש שמובא בסוף הקדמת ספר הזוהר, אברהם אבינו ושרה אימנו עשו סעודה גדולה ביום היגמל יצחק בנם. עמד בפתח איזה עני, אברהם אומר לשומרי הראש לא להכניס אותו. איך ייתכן שאברהם איש החסד יעשה דבר כזה? אמר אברהם זה השטן מחופש לעני. השטן עלה השמימה וקטרג כנגד אברהם, עבור זה שהוא לא נותן לעני להכנס לסעודה. השם ית' נותן לשטן הזדמנות ל'טפל' באברהם, זה הניסיון הגדול בו עמד אברהם, עקידת יצחק. לסיפור זה יש עומק, אבל בכל אופן, משתמע מכאן, שלשטן צריך לתת משהו. אם נתייחס לסיפור עצמו, אברהם אבינו, בעל החסד הגדול והשלם - ייתכן שמפאת גדלותו ודרגתו כלל לא היה צריך את השטן ולכן הוא בחר לא לקיים אותו, אלא פשוט להמית אותו.

 

נציין גם, שפיוט "חד גדיא" בהגדה של פסח, מסתייים בכך ש: "וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָוֶת". הקב"ה הוא זה ששולט בכל.

נוסיף, שאחת הסגולות הגדולות להישמר מפני הסיטרא אחרא, היא לתרום צדקה בכל בוקר.

 

כעת נחזור לשאלות שנשאלו בחקירה ד': איך הסיטרא אחרא בא ? מה הקשר בהשתלשות הדברים? הרי יש כאן שינוי צורה, יש מרחק עצום בין הטומאה והטהרה. אם כן, למעשה עד עכשיו ביארנו מהי השאלה השנייה: "ולא עוד אלא שקדושתו ית' תקיים אותה." לכל דבר יש סיבה ומסובב, השתלשלות, אין פער באמצע, בדומה לתנועה של גלגלי שיניים, אם האחד נע לכיוון מסויים אז הגלגל הצמוד אליו ינוע לכיוון ההפוך. באותו האופן, השאלה היא, אם המרחק בין הקדושה לטומאה הוא כל כך גדול, אז איך נוצר הקשר? מהי ההשתלשלות הזו? 

Please reload

ארכיון

30/05/2015

Please reload

פוסטים נבחרים

שאלה בנוגע לשיתוף מידת הרחמים בדין

10/06/2015

1/10
Please reload

פוסטים אחרונים