ביאור ה"הקדמה לספר הזוהר"
מפי הרב המקובל עקיבא אורצל שליט"א
שיעור א' 30.10.14 ו' חשוון ה'תשע"ה
ספר ההקדמות, "הקדמה לספר הזוהר", האדמו"ר המקובל האלוקי רבי יהודה הלוי אשלג זצוק"ל
"א) רצוני בהקדמה זו לברר איזה דברים פשוטים לכאורה. כלומר, אשר ידי הכל ממשמשות בהם, והרבה דיו נשפכה בכדי לבררם. ובכל זאת עדיין לא הגענו בהם לידי ידיעה ברורה ומספקת.
שאלה א) מה מהותנו?
שאלה ב) מה תפקידנו בשלשלת המציאות הארוכה, שאנו טבעות קטנות הימנה?
שאלה ג) הנה כשאנו מסתכלים על עצמנו, אנו מרגישים את עצמנו מקולקלים ושפלים, עד שאין כמונו לגנות. וכשאנו מסתכלים על הפועל שעשה אותנו, הרי אנו מחויבים להמצא ברום המעלות, שאין כמוהו לשבח! כי הכרח הוא, שמפועל השלם תצאנה פעולות שלמות!
שאלה ד) לפי שהשכל מחייב, הלא הוא ית' הטוב ומטיב, שאין למעלה הימנו. ואיך ברא מלכתחילה כל כך הרבה בריות, שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי היותן? והלא מדרך הטוב להטיב? ועכ"פ לא להרע כל כך!
שאלה ה) איך אפשר שמהנצחי, שאין לו ראשית ואין לו תכלית, תמשכנה בריות הוות וכלות ונפסדות? "
שאלה ראשונה, מה מהותנו ? המילה מהות באה מלשון 'מה-הוא', זאת אומרת שהכוונה בשאלה היא מה/מי אנחנו. אם כן, איך נוכל להסביר מי אנחנו ? נגיד, בשר ודם - זה לא בהכרח נכון, כי יש לנו גם נשמה וללא הנשמה, הבשר ודם לא יכולים להתקיים. בכל אופן, יש לנו גוף, שכל, נשמה, אבל הצורך שבא בשאלה זו הוא לבאר ממה אנו עשויים, מה מחייה אותנו ומה זאת נשמה - זו הכוונה בשאלה מה מהותנו. בימינו, יש אמצעים טכנולוגים לחקור את גוף האדם לפרטיו, מיקרוסקופים וכו', אבל לא קיימים כלים טכנולוגים לחקור את הנשמה. בתוך הלימוד הזה נבאר מה זו נשמה ומתוך זה נוכל להבין מי אנחנו.
לאחר שנבאר את השאלה הראשונה, יש להמשיך ולבאר מה תפקידנו, מה צריכים אנו לעשות בעולם הזה ומדוע קיים כל העוול בעולם, כל הקלקולים למיניהם, כל השפלות שיש.
הגמרא אומרת (בכורות ז'): "כל היוצא מטהור טהור והיוצא מטמא טמא", לכן בעל הסולם מעלה באחת השאלות בהקדמה: הרי השם יתברך הוא טוב ומטיב, הוא המקור להכל והכל יוצא ממנו, לפיכך, איך ייתכן במציאותנו כל הקלקולים ? מי גרם לעיוות ? מי גרם לשינוי ? השם יתברך לא בורא רע, אלא רק טוב ולכן צריך ללמוד ולהבין מאיפה בא הרע? אם נתייחס לשאלה זו, אז יש לדעת שכמו שהקב"ה ברא אותנו, הוא ברא גם את השטן. מכאן אנו מבינים, שהשטן הוא למעשה שליח השם - תפקידו להסיט אותנו לעשות רע, כלומר, תחילה הוא יסיט אותנו לחטוא ויגרום לנו שאנו נעשה רע, אח"כ יקטרג עלינו לפני הקב"ה ולאחר מכן הוא גם יישלח להעניש אותנו. אם כך, נדרשת פה הבנה, מדוע הקב"ה ברא אותו? למעשה, כעת אנו מתחילים להבין מה מקור הרע. הרע לא מגיע חס ושלום מהקב"ה, אלא זו תוצאה במידה ולא קיימנו את מה שהקב"ה רצה. זה חלק בלתי נפרד מכל נושא הבחירה בעולם, שכן, אם לא היה השטן, אז לא היתה בחירה, היינו כמו רובוטים, היינו עושים בדיוק מה שהקב"ה רצה- אבל דווקא האופן הזה נוגד את רצונו של הקב"ה. הקב"ה ברא את השטן כדי שיסיט אותנו וייתן לנו את האפשרות לעמוד כנגדו ולנצח אותו. רצונו של הקב"ה הוא לתת לנו שכר וזה יכול להיעשות רק בעבור תוצר שלנו, שיזכה אותנו כי נצחנו את היצה"ר.
שאלה: מה ההבדל בין: "בריות הוות וכלות ונפסדות" ?
רב: 'הוות' - בעלות עבר והווה; 'כלות'- נגמרות; 'נפסדות'- נעלמות. 'נפסדות' זה אף יותר חמור מ'כלות', כי 'כלות' זה כביכול משהו שמסתיים. לעומת זאת, הכוונה ב'נפסדות' היא שבנוסף לעניין הכיליון, מלווה גם עניין של הפסד, כלומר, שאין אף אחד שיוכל לשנות את המצב עבורך. ניקח כדוגמה אדם שעבר קילקולים ולא תיקן. דוגמה נוספת, צמח שסיים את מהלך חייו, אז מבחינת 'כלות' זה הסיום ומבחינת 'נפסדות' זה הריקבון שבא לאחר מכן.
למעשה נעשית כאן השוואה בין הבורא יתברך שהוא נצח נצחים, שלא ייתכן לייחס לו קלקול ,הפסד או כל מצב של שינוי כלשהו, לבין הבריאה, שלבריאה לא רק שמיוחס סוף, אלא גם קלקולים והפסדים.
"ב) ובכדי לברר כל זה בשלמות, צריכים אנו להקדים איזו חקירות. ולא במקום האסור, דהיינו בעצמותו של הבורא, אשר לית מחשבה תפיסא בו כלל וכלל. ואין לנו משום זה שום מחשבה והגה בו. אלא במקום שהחקירה היא מצוה. דהיינו החקירה במעשיו, כמצוה לנו בתורה: "דע את אלקי אביך ועבדהו". וכן אומר ב"שיר היחוד": "ממעשיך הכרנוך"."
יש לנו איסור מוחלט לחקור בעצמותו (בורא עולם), אין לנו את האפשרות להשיג מיהו, לא יתכן שנבין זאת איי פעם, אלא רק את התוצרת שלו, כמו שכתוב בשיר היחוד: "ממעשיך הכרנוך". כל מי שינסה להשיג את בורא עולם - רק יפסיד ויטעה, כי ברגע שאין לנו את הקשר - אז כל ניסיון יביא לכישלון. בעצם בעל הסולם אומר, שאכן יש לנו מצווה לחקור: "דע את אלקי אביך ועבדהו", צריך לדעת את האלוקים ואז לעבוד אותו והכוונה היא שסוג העבודה הוא לא רק מתוך אמונה, אלא גם מתוך ידיעה. יש לנו מצווה להכיר את המעשים של הקב"ה. אם כן, נשאלת השאלה מהם המעשים של הקב"ה? ואין כאן הכוונה לנברא, צומח, דומם, שמש, ירח וכו', אלא אנו צריכים להכנס אל תוך המעשים הנשמתיים, הרוחניים ושם בעיקר נכיר אותו.
"והנה חקירה הא' היא: איך יצויר לנו, שהבריאה תהיה מחודשת, שפירושו דבר חדש, שלא יהיה כלול בו מטרם שבראו, בו בעת שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר, שלא יהיה כלול בו ית'. וכן השכל הפשוט מחייב, כי כלום יש לך נותן מה שאין בו."
השאלה כאן היא: איך ייתכן שיש דבר כזה 'בריאה חדשה' ? הוא מסביר, שהפירוש ל'בריאה חדשה' הוא משהו שלא היה כלול בהשם יתברך, בעוד: " שברור לכל בעל עיון, שאין לך דבר, שלא יהיה כלול בו ית'." לכן השכל הפשוט מחייב: "כי כלום יש לך נותן את מה שאין בו ? ", איך ייתכן שמישהו נותן לך משהו, לדוגמה לחם ומים, שמלכתחילה לא היו לו! הרי כל דבר שמגיע אלינו - בא ממישהו שנתן לנו. אם אנו מחפשים מזו הבריאה, באופן טבעי, נחפש את מי שברא. אם כן, לא ייתכן שיש משהו שנוצר וזה לא נמצא אצל היצרן.
מדובר פה למעשה בשאלה אקסיומית, כלומר עצם הטענה היא, שכביכול לא יכול להיות 'חדש'. המילה 'חדש' מתייחסת לבריאה כאל דבר חדש, וזה לא ייתכן, כי הכל כלול בו ית' , וממילא אין מושג בריאה כי אין חדש !
"חקירה הב': אם תמצא לומר, שמבחינת כל יכלתו ודאי הוא, שיכול לברוא יש מאין, דהיינו דבר חדש, שאין לו שום מציאות בו ית', נשאלת השאלה: מה היא מציאות הזו, שיתכן להחליט עליה, שאין לה שום מקום בו ית', אלא היא מחודשת? "
חקירה שנייה מתחילה בהנחה, שהשם יתברך הוא הכל יכול. אם כך, אז הוא בוודאי יכול לברוא משהו חדש שלא נמצא אצלו. ממשיך בעל הסולם ושואל, מהו הדבר הזה? איזה סוג מציאות זו, שנוכל להגיד שזה אכן דבר חדש ובנוסף גם לא היה נמצא מלכתחילה אצל השם יתברך. התשובה היא כפי שבעל הסולם כותב, רצון לקבל, שהוא לא קיים אצל הבורא ית', זה החידוש בבריאה. הרצון לקבל היה לפני שנברא האדם, וגם בעולמות רוחניים אנו מדברים על רצונות למיניהם, לדוגמה, מלאך, זה בריאה, זה לא בשר ודם, הוא כלי רוחני, כמו נשמה. רצון זה דבר אבסטרקטי, זה לא דבר שניתן לראותו בעין או להרגיש אותו, אבל בכל זאת, זה הנברא. אנו מדברים על משהו שלא קיים אצל בורא עולם, כי ממי יקבל ? והרי לא חסר לו כלום , ולכן הרצון לקבל לא קיים אצלו כי אדרבה, זה מהות של חסרון, ולכן זה בריאה. הרצון לקבל, נמצא בכל דבר שהשם ית' ברא: דומם, צומח, חי ומדבר. איפה שיש רצון יש תנועה, כשבכל דרגת התפתחות, יש יותר תנועה: דומם - יש אטומים בכל דומם ואפשר לראותם באמצעים טכנולוגיים, צומח יותר תנועה, וכן הלאה בדרגת חי ומדבר. פילוסופים מתקשים להבין את הסעיף הזה, אנו התחלנו מהבסיס שהשם ית' הוא הכל יכול. אם כך, הוא יכול גם לברוא יש מאין. יש מאין מפרש האדמו"ר זצ"ל: זו ישות שאין אצל השם ית'. לעומת זאת, היש מיש - אכן קיים אצל השם ית', זו הנשמה, נקראת גם חלק אלוה ממעל, רצון להשפיע והיא נמשלת לאבן הנחצבת מההר.
שאלה: האם במשפט: "ממעשיך הכרנוך", הכוונה בעניין "מעשיך" מתייחסת למעשה הבריאה (רצון לקבל) ואם כן, איך ניתן יהיה ללמוד על הרצון להשפיע?
רב: אנו צריכים להבין שהשם ית' נותן לנו חסד, הוא הנותן. "ממעשיך" - הכוונה לרצון להשפיע, אלו הדברים שיוצאים באופן ישיר מהבורא יתברך, זה צד הנשמה ולעומת זאת, הבריאה היא יש מאין. למעשה, כל מה שאנו לומדים על השתלשלות העולמות העליונים, ד' בחינות דאור ישר, עולמות אבי"ע וכו' - זה שפע של השם ית', זה נקרא "ממעשך הכרנוך", זה נקרא מעשיו של הקב"ה, השפעה.
"חקירה הג': במה שאמרו המקובלים, שנשמתו של אדם היא חלק אלוה ממעל. באופן, שאין הפרש בינו ית' לבין הנשמה. אלא שהוא "כל" והנשמה "חלק". והמשילו זה לאבן הנחצבת מהר, שאין הפרש בין האבן לבין ההר. אלא שזה "כל" וזו "חלק". ולפי"ז יש לחקור: הא תינח, אבן הנחלקת מהר, שהיא נפרדת מההר על ידי גרזן המוכן לכך, ונפרד על ידו ה"חלק" מה"כל". אבל איך יצוייר זה בו ית', שיפריד חלק מן עצמותו, עד שיצא מעצמותו ויהיה "חלק" נבדל הימנו, דהיינו לנשמה. עד שיתכן להבינה רק כחלק מעצמותו."
המקובלים הגדירו את נשמת האדם כחלק אלוה ממעל והמשילו זאת כאבן הנחצבת מההר. כעת רוצים אנו להבין את הנמשל, הייתכן שניתן לחלק את השם ית', הייתכן שחותכים ממנו חלק עד שהחלק הופך להיות נבדל ממנו ית', איך ניתן להבין את הדבר ?
בנוסף לכך, נשאלות השאלות, מזה חלק אלוה ממעל? מי חותך? מי מבדיל? האם ייתכן להתייחס עבור חלק מהשם ית'?
תחילה נקדים ונתייחס לעניין המשלת משל באופן כללי, שכן, האדמו"ר זצ"ל היה אומר ש'משל' בא מלשון: 'מי-של'. משל לא חייב להיות 100% מדוייק. כלומר, מטרת המשל היא להעביר מסר, שנבין ונלמד באופן ברור יותר את הנמשל, זאת אומרת שזה 'מי של' - הדבר.
אבן והר זה אותו החומר, כשיחס הגודל שונה. אם נתייחס לנמשל האבן היא הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל, אבל חס ושלום אנו לא עוסקים כאן בחתיכות, אלא על עצם העניין כי ברגע שמונח נשמה חל על יש מיש ואין בו חידוש, ממילא אין הפרדה מוחלטת איי פעם בין הבורא ובין הנשמה אלא שהנברא נהנה מחלק של בורא עולם . וברור מכאן שהיש מיש –נשמה, לא נבראה כי זה אותו חומר כמו במשל אבן הנחצבת מההר.
בכל אופן, יש עדיין צורך להבין מדוע אנו קוראים לזה 'נשמה' או 'חלק', יש להבין במה הוא שונה- במה שונה הפרט מהכלל ? התשובה לכך היא: שברגע שהנשמה, השפע האלוקי, הרוחניות, נמצאת בתוך הכלי - רק אז היא מקבלת את השם 'נשמה'.
כמשל לזה, ניקח כוס ונשים אותה מתחת לים, כלפי הכוס יש לנו חידוש - היא תתמלא במים, כשביחס לים - דבר לא השתנה. הכוס הזו היא הרצון לקבל, היא כלי והיא התמלאה במים. אולם, מבחינת הים, שהוא השפע האלוקי, דבר לא השתנה. באותו האופן, צריכים אנו ללמוד את עניין הנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, שעניין ה'חלק' - הכוונה היא למים שנמצאים כעת בתוך אותה הכוס בעודה בים, מים אלו הם ה'חלק' שנפרד מ'הכל' - כי הם נמצאים בתוך כלי מוגבל. הדבר דומה לנו, בני האדם, שאנו מוגבלים, כמה שהשם ית' ירצה לתת לנו - עדיין נהיה מוגבלים, גם אם בדור יש את גדול הצדיקים, הוא מתמלא בשפע אלוקי, אך לעולם הוא לא יכול להגיע לבורא עולם. זה נכון שהוא מגיע לשיא, לרוח הקודש, נקרא לזה אור דיחידה, אבל הוא עדיין חלק, הנשמה היא חלק, חלק שלא נפרד מהשם יתברך. הוא כביכול נקרא 'נפרד', נקרא בשם 'נשמה', כי זה לא אותו הדבר - מסיבה שזה נמצא בתוך כלי ולכן זה כבר לא בורא עולם וזה יסוד חזק בלימוד הזה.